הקשר שלי לעולם תוכניות הריאליטי הוא די ברור: עד לפני מספר חודשים הייתי אחד מרשימה של 20 משתתפי תוכנית הריאליטי הנצפית ביותר בישראל. במסגרת התוכנית שכולנו יודעים את שמה, אני ועוד מספר אנשים צבעוניים ומגוונים נכלאנו מרצון חופשי בבית ענקי וסגור, וקיבלנו על עצמנו מדי יום משימות מגוחכות והזויות, כל זה, עבור הסיכוי לזכות בפרס הגדול – מיליון שקלים. במהלך תקופת התוכנית, היו לכל המתמודדים (כולל אותי) רגעי שפל, רגעים של משבר ושל געגוע, רגעים של מחשבה על לפרוש מהמשחק בשביל לפגוש שוב את האנשים האהובים והמוכרים שמחכים בחוץ. חלק גדול מהמתמודדים אפילו הגיעו מרקע לא קל של בעיות בבית ושל מצוקה יומיומית – אך הקשיים הרבים של בית האח הגדול והאווירה המתוחה שנוצרת שם, גרמו לכולנו להעריך מחדש כל אחד את ביתו שלו, להבין כמה טוב מחכה לנו בחוץ גם אם לפעמים נראה אחרת. כל זה כבר שייך לעבר, והאח הגדול נקבר בדפי ההיסטוריה יחד עם הקריירה הטלוויזיונית הקצרה שלי. אך לאחרונה, כפי שסיפרתי כאן בבלוג, הכנסתי את עצמי שוב לסוג של תוכנית ריאליטי קטנה משל עצמי: זנחתי את הבית ל-3 חודשים (כלומר, את המיאטה האוטומטית האהובה שלי לשלושה ימים), הכנסתי את עצמי לבית לא מוכר (כלומר, שכרתי סיטרואן C1 ידנית) וכל זאת על מנת בפרס הגדול – שהוא היכולת להתגבר על מה שהיה בזמנו אחד הפחדים הגדולים שלי: נהיגה על גיר רגיל (כן, זו פדיחה רצינית – אבל תיכנסו לגוגל ותקישו "פוביות" – אתם תראו שיש דברים הרבה יותר גרועים מזה).
אני אדם מאוד טוטאלי מטבעי (מזל עקרב, אלא מה?) וכשאני רוצה להשיג מטרה מסויימת, אני הולך איתה עד הסוף: אם אני מעוניין לרדת במשקל, אני אתרחק לחלוטין ממזון לא בריא. אם אני מתעצבן על אדם מסויים שפגע בי, אני אמחק אותו מכל רשימת קשר באינטרנט או בטלפון כדי שלא תינתן לי האפשרות לשוחח איתו בכלל עד שהוא מתנצל בפניי, וגם במישור המוטורי: על מנת שלא אתפתה בכלל לחיים הנוחים של גיר אוטומטי, השארתי את מכונית Mazda Mx-5 או אם תרצו מיאטה - אי-שם בהרצליה, רחוקה מהבית ומכל גישה אליי. את מקומה בחנייה בכפר-סבא תפסה כמובן הסיטרואן לכל אותם שלושה ימים, שהיו אינטנסיביים מאוד מבחינת נהיגה, וכמעט בכל רגע נתון במהלכם הייתי צמוד להגה על מנת למקסם את הזמן שניתן לי איתה, עד שאצטרך להחזיר אותה לחברת ההשכרה.
שלושת הימים הללו היו חוויה מרגשת מאוד עבורי. נכון שמדובר ברכב מאוד בסיסי שלא נוצר עבור הרגש או השכל, אלא בעיקר עבור הכיס (הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באיבזור דליל כמו מזגן שלא ניתן לכוונן או חלון אחורי שלא ניתן לפתוח) ונכון שבמהירויות גבוהות הרגשתי כאילו מספיק משב רוח קליל כדי שאמצא את עצמי תלוי על איזה עץ (המכונית מרגישה קלה ומאוד מושפעת מרוחות צד קטנות) אבל כל אלו ממש לא הפריעו לי פשוט לחייך מאוזן לאוזן עם כל נסיעה. הסיטרואן הזו בהחלט כיפית: יש בה משהו שובב וצעיר, צליל המנוע שלה מפתיע לטובה (רועש, אבל אני אוהב את זה) והיא גם מאוד פרקטית בעיר הגדולה – אך אותו חיוך גדול שלי הגיע בעיקר בזכות העובדה שמכונית סיטרואן C1 ביתקה את בתולי הגיר הידני שלי, ועל כך אזכור לה חסד נעורים לכל החיים. היא גרמה לי להתגבר (על הפחד) ולהתבגר (כנהג).
שלושת ימי ההשכרה עברו, והגיעה השעה להחזיר את המפתחות ולחזור לנהוג על אוטומט לאחר שלושה ימים בהם רגל שמאל עבדה כמו שלא עבדה מימיה (וגם יד ימין). אני נכנס למיאטה – פתאום, הכל מרגיש כל כך מוזר, כל כך שונה. אני מסתכל על דוושות הרגליים, מנסה להבין לאן לעזאזל נעלמה דוושה אחת (היו פה גנבים בזמן שלא השגחתי שלושה ימים על הרכב?) אני מעביר את הרכב למצב D ובעוד המיאטה גולשת לה בנינוחות – לי הכל מרגיש כל כך שונה פתאום, כל כך זר, ולמען האמת, לא נעים להודות אך אני אפילו מרגיש ש… חסר כאן משהו. מי היה מאמין שבשלושה ימים בלבד, אצליח להבין מה שכל חובב רכב משנן כבר מתוך שינה: שגיר רגיל זה פשוט הרבה יותר מהנה. מי היה מאמין שהפחד הכי גדול שלי עד לפני ימים ספורים – יהפוך להנאה, לסוג של התמכרות שפתאום קשה לי בלעדיה. ונכון, עם הפקקים של ארץ הקודש העבודה עם הקלאץ' דורשת שרירי רגליים שאין ליוסיין בולט, ונכון שצריך לחשוב הרבה יותר ושהנסיעה הרבה פחות רגועה ונינוחה - אבל משהו בי פשוט נהנה מכל ההתעסקות הזו, מכל החשיבה הבלתי פוסקת הזו. העובדה היא שכל שניה על גיר הילוכים, פשוט גורמת לי להרגיש שאני נהיה נהג טוב יותר. שאני מבין יותר טוב את הרכב, שאני קורא יותר טוב את התנועה.
לקח לי כמה דקות להתרגל, וכשזה קרה – עשיתי את מה שכל אדם שלקחו לו את הרכב האהוב שלו לשלושה ימים היה עושה: משלים פערים. נסעתי קצת בכבישי ישראל, ללא כל מטרה או נקודת יעד, סתם נסיעה לשם נסיעה. לפתע, גיליתי המון דברים שלא הכרתי על הרכב שלי (שאיתי מעל שנה וחצי כבר). לאחר שלושה ימים על ה-C1, ההגה של המאזדה הרגיש עם כל סיבוב ופנייה כאילו אני דוחף עדר פילים, תחושה שמעולם לא הרגשתי קודם, ואני לא יודע האם זה בגלל שההגה של המיאטה הוא כבד, או שההגה של הסיטרואן פשוט קליל כנוצה – כנראה ששניהם. אני אוהב את תחושת הכובד הזו, זו גם הסיבה שאני משתמש במגנים כבדים לאייפון שלי והולך תמיד עם כמות נכבדה של מטבעות בארנק, אני פשוט אוהב להרגיש שאני באמת מחזיק ביד משהו. עוד תחושה שלמדתי לזהות היא הכוח של המיאטה על 140 סוסיה. לפתע, היא פתאום גרמה לי להרגיש כמו סופרמן, ונכון שיש חזקות ממנה ומהירות ממנה, בייחוד בגירסה האוטומטית, אבל לאחר הסטוץ הקצר עם הצרפתיה המתוקה אך המצומקת והרזה – פתאום הבנתי כמה כוח זמין יש לי באופן יומיומי בחניה הביתית.
אבל התחושה שהיתה לי הכי חסרה בסוף השבוע הזה, זו כמובן היכולת (שאולי לקחתי כבר כמשהו מובן מאליו) להפשיל מעליי את הגג, להרגיש את הרוח מלטפת לי את הפנים, להרים את הראש ברמזור ולהשקיף על הכוכבים. אם מכוניות היו בני אדם, סביר להניח שהייתי מבלה הרבה בחופי נודיסטים – כי עם המיאטה, אני פשוט מנצל כל רגע שמזג האוויר מאפשר לי להיות טופלס, עד שלפעמים אני שוכח למה בכלל מייצרים למכוניות גג. ובתקופה הזו של סוף הקיץ, רגע לפני שהימים יהפכו גשומים וימנעו ממני את התענוג הזה עד ששוב תצא השמש – שלושה ימים ללא היכולת להפשיט את הגג, גרמו לי להבין שאם וכאשר אני מעוניין לקנות רכב חדש, עליי לבדוק כל רכב שמאפשר לי את התענוג הזה.
סוף השבוע האחרון גרם לי להגיע לתובנות מסויימות: הראשונה – נהיגה על הילוכים היא אכן הרבה יותר כיפית, מהנה ומספקת מנהיגה על רכב מהסוג שמשתמש במערכות ממוחשבות על מנת להפעיל את עצמו במקומך. השניה – למרות שהמכונית היומיומית שלי היא אוטומטית, ויהיו שיגידו שהיא צעצוע נטול תדמית או יומרה לילדים מתלהבים שלא באמת מבינים משהו (כן, אני קורא את התגובות של כולכם וזה בסדר, אני לא נעלב), היא בסוף היום תמיד תהיה החתולה השחורה והאהובה שלי: יודעת לגרגר בהנאה, לפנק ולהתפנק כשצריך, אבל גם יודעת לטרוף ולהסתער כשהיא חייבת – ואם לא נזהרים איתה, היא גם יכולה לתת לך איזה ביס.
אבל המסקנה הגדולה ביותר שיצאתי איתה: אני מוכרח בקרוב לנסוע נסיעת מבחן על מיאטה ידנית חדשה, שנת 2006 ומעלה. אני מתחיל להרגיש שחליפת הרכב הבא שלי, תפורה עליה בול…
